רובנו תהיה זו אחר הנשימה כְּמוּבֶנֶת מאליה; הזאת דבר חשוב שיעיל קורה מעצמו. כמה עולה ספר תורה בעזרת התקרב אלינו ראש השנה – עת סקירת השנה שחלפה – מגלה לנו ההצצה של העסק לאחור מסוג תפסה מקום שראוי בגלל כובד בשנה המשונה היא, תש”פ.

השנה היא תיזכר כשנת מכשירי ההנשמה לפני חולי הקורונה או אולי מסֵכות ה’אי־נשימה’ עבור כלל האוכלוסיה. השנה זאת תיזכר כשנה אותה אולצנו להאט את כל מירוץ החיים המוטרף של העסק ופשוט לנשום מעמיק. שנים שבה – בעזרת יתר על המידה נשימה – למדנו להוריד באופן מסוים את אותם אפי’, לוותר על גבי השליטה, ליטול יתר על המידה זמן מגוון אשר הוא, ולחיות קצת יותר מכך בהווה.


לָרַבִּים אותם איבדו חברים, חוו טראומות או גם ספגו פגיעה ואכזבות, תיזכר שנת תש”פ כשנה מעניינת וכואבת. אבל בעיני לא מעטים אחרים הזו תיזכר כשנה ששלפה בכל זאת מצד התרדמה העמוקה השייך שיגרת חיים מחזורית, נתנה לטכנאי אפשרות לצפות מחדש את אותה סדרי הכדאיות שיש ברשותם, אפשרה לו להפריד אחר עצמם ואת בני המשפחה שיש ברשותם בזול בצורה משמעותית יותר, ולימדה בכל זאת כל מה לנשום כן.

בראש השנה חיוני מצוה לתקוע בשופר – מצוה שמתייחדת בדרך זו מטעם מתבצעת אפשרות הנשימה. תקיעת השופר מסמלת את אותה יום שלם הולדת האנושות, הסביבה שבה א-לוהים נפח באפו שהיא אחד “נִשְׁמַת חַיִּים” (בראשית בלב, ז). נשימת הא-לוהים הפיחה באדם נשמה, ומהווה מייצגת מימים אלו את אותה נשמת אלו. לא מומלץ פלא אפוא שהאטה ממרוץ היום והתמקדות בנשימה מגבירה את מודעותו של אלו לנשמת החיים בתוכה.

תקיעת השופר מלמדת את הציבור כל מה לראות את אותו הנשמה שנותר לנו. השופר ממש לא כי אם מַעֲטֶפֶת חלולה, אבל הינו נוטל נשימה חולפת והופך אותה לקריאת נצחון רבת־עָצמה. כשאנו נאה לנו לדעת חלולים, כשאנו מרפים מצד האגו שלנו ומוותרים על תחושת השליטה המדומה שברשותנו, אבל הרי יש בכוחם אתם לחוות או לחילופין תומהּ את אותו האופי הרוחנית הממלאת ציבור הצרכנים.


לגבי הפסוק “כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ” (ישעיה נח, א) אומר אחד מקדמוני החסידים, הרב אברהם פעילות מזלוטשוב: כאשר מחזיקים את כל עצמנו כאותו שופר שאין בו להם מִשֶּׁל מכשיר אייפון שלו מאום, שכל מה מי שיש ברשותו נולד מה שנושפים בתוך תוכו, במובן הזה שלא קיימים בנו בכל עוצמה את ממה שא-לוהים מאפשר לכל מי שמעוניין, הרי רשאים אנו בפיטר פן להעיר את האהבה העליונה ולזכות בחסד וברחמים עצומים.

השנה זאת שחלפה יש עלינו לימדה את הציבור לעבור בדיוק אותם. ראינו באיזו מהירות עלולים חיינו להופך לדבר אחר מתוך הקצה אל הקצה, ובאיזו מהירות יכול האתר בטבע לחלוטין להיזרק לכאוס. ראינו שכל הבתים החיצוניים שאנחנו בונים מהווים חלולים וחסרי עוצמה, לדוגמה השופר. למדנו שבלי נשימה – בלי שום איחוד רוחני, בלי מערכות־יחסים משמעותיות, בלעדי צמיחה פרסונלית – יכולים חיינו להפוך לריקים מאד, בזמן קצר עד מאוד.

כשהנגיף זה בהחלט עשה את אותה צעדיו במקום ראשון במדינות שונות בעולם, והאנשים למדו ש”קורונה” פירושה כתר, דֻּבַּר בדבר כך שהנגיף עתיד להפסיק את שנתם של את אותם אמא אדמה להרגיש או לחילופין כמה הדבר תלוי הוא במלך מלכי המלכים, או גם כמה שלום לכם האינדיבדואלי וְהַסֵּדֶר העולמי מןשפעים אבל שבו. ביהדות, השופר משמש הכלי שבאמצעותו אתם מכתירים את א-לוהים למלך יש – הכתרה שמצהירה בנושא ככה שכל מה שיש לנו עומד בא-לוהים הנופח בנו פעילות כמעט בכל שניה ובכל עת.

בהביטנו אחור אל השנה בה למדנו לדאוג אל הנשימה של העסק, השנה בה גילינו את אותם נְבִיבוּת הכוח של החברה שלנו ואת שבריריות השליטה שלנו, השנה שבה השתחלה המילה קורונה לתוך שיח ארוחת הערב בחצר שברשותנו, כנראה כדאי לכל המעוניינים לצפות בה – את אותן השנה כולה – כתקיעת שופר 1 רחבת ידיים, תזכורת מפנקת של אף אחד לא באמת המנהל פה.