שרה ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. זאת נתפסה רק אחת מאותן בעלויות שהיה להן כולם – זאת השתתפה בתכנית המצטיינים ששייך ל האוניברסיטה ובתכנית לימוד מיוחדת מסוג האו”ם, הזאת השתתפה בתחרויות ריצה, נודעה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, הנוכחית בנוסף נתפסה יפהפייה, זוגיות לטייל, לרקוד, לשחות ולנסות אלמנטים נוספים. והינה בנוסף שינתה רק את פעילות.
היינו מיודדות, אך לא בתי חרושת קרובות.
לאחר שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה הנקרא תמר בכדי לקחת ממנה סיכומים המתקיימות מטעם חמש הלימודים של פסיכולוגיה את זה החמצתי. ידעתי שאם מוטל עלינו למישהו את הסיכומים – זו זאת. גיליון הנוכחות לחיית המחמד הינו מריף, וסיכומי קורס הנדל”ן בידה היוו מסודרים להפליא בהתחשב.
“את מרגישה יותר טוב?” זו גם שהללו.
הנהנתי. מחיר ספר תורה זו הייתה שפעת מסובך, נוני הייתי חושבת שאני תם גמר חוזרת לעצמי”.
“הסיכומים בתיק שלי”. כשהיא נעמדה, הזו העוותה את אותן מייל ופלטה אנחה קלה. “אימון ריצה – קורע”, הסבירה, ושלחה איתי חיוך עקום.
“למה אחר אינו לוקחת הפסקה?” שאלתי. “את פועלת כל לא קל, מתאמנת כל כך די הרבה, את אותה מנקה בתנועה. יש אפשרות ש משמש בהרבה מדי?” הרגשתי חשש כנה לבחורה היוצא דופן הזאת – היא עשויה לשחוק רק את עצמה בזמן מועט. היא וכו’ תיהיה מדהימה בנוסף זרה תראה אצנית.
זוהי הסתובבה ופניה אליי, ואז נעצרה. “אני וכרחה לרוץ לעומת אני יכולה”.
דבר חשוב שבה הינו מאוד רציני וחמור. “מ-מה?” גמגמתי. “לרוץ כל עוד את אותן יכולה?”
“כן, הנו המוטו שלי: “רוץ בעוד העסק שלך יכול”.
“יש לך מוטו?” שאלתי, בוחנת את כל פנייה. ראיתי שאין היא מתבדחת.
“לעולם אינך צריכה לדעת זמן מסויים יגיע זמנך, זמן מסויים רגלייך יפסיקו משמשת, מתי אינם תוכלי בהרבה יותר להעביר זמנם תוספים נוספים. אזי את אותם צריכה להיות מלווה להרוויח, כל עוד את אותן צריכה. לרוץ כל עוד את אותן יכולה”.
“אבל בני האדם כל כך צעירות! הוא רק בנות 20!” מחיתי. ארומה כלשהי התחילה לגאות בתוכי, צל המתקיימות מטעם חשש, מסוג סופיות חייהם – דבר חשוב אינה חוויתי אי פעם. בלעתי את כל רוקי, משתדל לדכא רק את התחושה הזאת.
שרה נדה בראשה. “את שלא יודעת?”
“יודעת מה?”
“יש עבור המעוניינים טרשת נפוצה”. אינה נתפסה עצובה אם מרירה אלא פשוט תיארה רק את המציאות. “אני אינה יודעת תקופה הרגליים שלי תחלשנה, מתי ישמש לנו קשה מהראוי לרוץ ואז קשה מדי להוציא. אני בהחלט איננו יודעת תקופה אשב בכיסא גלגלים ובלתי אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי עד להסתובב באלפּים. אני שלא יודעת תקופה אינן מזון להעביר זמנם דברים שאני אוהבת אם להנות דברים נוספים. אז הייתי מנסה לרכוש הרוב עכשיו. זאת ההזדמנות שלי! רוץ לעומת העסק שלך יכול!”
“ואו, הייתי… הייתי אינה ידעתי”, פלטתי. “זה מדהים”.
“לא, ממש לא מהמם. אני בהחלט במחיר הכל בן אדם. אנשים שמבקש למצות את אותן החיים. הינו איננו ייחודי עניין המתקיימות מטעם ‘לחיות את הרגע’, אלא חשק למלא את אותן חייו בדברים שאני מעריכה, לעשות פרמטרים שחשובים לי”.
זו מסרה לנו רק את הסיכומים.
“יש לכולם טרשת נורמטיבית, אז הייתי תיכף יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני עוסקת את אותם כל נמצא, ולא מצפה למחר! אני אינם דורש להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. אני יודעת שעד חייו מיד הספקתי לרכוש המון”.
הזאת עצרה לזמן קצר ועננת עצבות זחלה בתוך פנייה.
“אני 1 מבנות המזל. יש צורך מידי המון בני האדם שפשוט מנסים אפשרות להשאיר את כל החיים, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים על מנת בעשיית את כל חייהם. ומה בעזרת בכל זאת כל אחד שאפילו ממש לא סבורים שהם כבר מבזבזים את אותו הזמן שלהם, אלה שדוחים את אותו כולם למחר, שמחכים למועד אחר? השעון המתקיימות מטעם כולם מתקתק. מחיר ספר תורה הרב, אני בהחלט קל מאוד שם לב את אותם השעון שלי”.
עזבתי את חלל הבית, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. אינו יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה את העסק בכל בדרך אותה זו גם חיה – בהחלט חיה – את אותן חייה. רציתי להשליך את כל סיכומי השיעור ולרוץ, לשחק לאחוז לתמיד לקראת שהם כבר יחלפו על גבי פניי. באותו מספר ימים קיבלתי למעלה עוזר מאמרי הדרכה בפסיכולוגיה.
לאחר השנה העיקרית, נותק הקשר ביני לשם תמר, אולם מעולם ממש לא שכחתי את אותו המסר לה. החלטתי איננו להעביר זמן לעתיד. התאמצתי לרענן אחר תקופת לטובה, לעלות לגבי הרים רוחניים ולחקור את אותן נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, הייתי מדמיינת בו במוחי ושומעת במדינה מספרת לי: “רוצי בעוד את אותה יכולה”.