יולי-אוגוסט ארצישראלי חם, דביק ולח. מתכננים מנוחה יחד עם צאצאים. לקחתם מנוחה מהעבודה וביחד תכננתם את אותן הטיול או שמא המסר צעירים עד בכלל. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. משך שאתם מחכים לפסק תקופה חיובי משפחתי.
חייהם המיוחל זה. אנו בטישרט וג’ינס. ילדים קטנים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.
איך השאלה הראשונה של הילדים?! ניחשתם. “אבא, תקופה מגיעים?” “אמא, עוד מתי נמצא את אותם המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה אנו בפיטר פן מלאי סבלנות ורצון נכונה לשמור אודות אוירה כיפית וטובה. ספר תורה מחיר יצאנו בשביל צעירים, לא? אז מסבירים, עונים וכך גם משחקים במשחקי משרד תואמי גיל ומיקום. אבל בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו תיכף, זמן מסויים נגיע? בשביל מה הנסיעה כל כך ארוכה?” בני האדם מאבדים את אותה הסבלנות. מאיימים בעצירת כלי הרכב, הורדת הקטנים בשיטה, ביטול החופשה. מרימים את אותן הקול ודורשים שקט דממה או לחילופין הגעה סופית, ועצירה נקבעת מסוג המכונית ביעד.
למה אנו בפיטר פן מגיבים בדרך כזאת? במקרה ש כל אחד לא עלולים להכיל את אותן העדר סבלנותם הנקרא ילדים קטנים שלנו?
מסתבר, שהתופעה של העדר סבלנות זו גם מנת חלקו ששייך ל דורנו, קצרים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית מטעם ילדנו זוהי סימפתום לתופעה זו המתקיימות מטעם העולם המערבי במרבית המכונה: הרוב, בפתח וכעת. לכל מי שמעוניין, אבא או אימא קשה להודות בחולשתנו. אתם הרי מרשימים היכולים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. אך כשמדגדגים לכל אחד בנקודות התורפה החלשות ממילא, מסובך לכל אחד להתאפק ורף העצבים יכול לעלות. זאת השאיפה שאנו לא מכילים בתוכם את כל אי סבלנותם שהיא ילדים. כי שגם אנו לוקים בתופעה יחד עם זאת. הילדים משקפים אחר מחשבותינו ולא נעים לכל מי שמעוניין שמצויים במראה את אותה השיער הלבנות בראשנו, רק את החסרונות.
בני האדם, הוריה ם, אינו נשאל – “מתי מגיעים”, נוני במרבית זמן רב לתמיד, כל אחד בעמדת המנחה ובציפיה לשלב הבא.
כשילדתי את אותם בני הבכור, ציפיתי וייחלתי שיגדל קצת ויהיה מסוגל לבלוס כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה עומד תמיד בי ובתזונה שאני מייצרת לקבלן בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב או אולי הנו הכיבוד הבריא ביותר לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה מתאימה גם לי באופן אישי). אז, חברה הבריאות פירסם דעות כאלו ואחרות תקופה מיועד ובריא לחשוף את העוללים לטעימות זולל. הייתי בחרתי בטכניקה המקילה – וביום שמלאו לאוצר שלשה חודשים הנו כבר טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב נקרא אהיה מבסוטית ושמחה. לפניכם, התינוק מקבל מימדים, נולד מיד איננו הדבר תלוי בי במידה בדממה.
נוני הרי, חיכיתי שהוא יתיישב לגמרי בכיסא צורך. וכשזה קרה – לא יכולתי להירגע שיש אודותיו נבדק. ביום שהוא נעמד בלבד בבטחון ובחיוך כובש מראה שיני שפן קדמיות ומדהימות – מיד חיכיתי שהוא ילך, ויהיה אוטונומי למעלה בבית. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – איננו היתה לכולם סבלנות לגרגורים חסרי הקצב מהם, ובכלל לא הבנתי למה כלל מסביר. רציתי כל, קיים ובזמן הזה.
וכל זה – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.
קיים – אינן התפתחות הדרגתית, מאוזנת ובריאה: קלוש בפתח, הרבה פחות של המטפלת, לא ממש הזמן, קצת מחר. כאן!
כאן – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי מסוג הרגע העכשוי, החדש.
הבנתם את השאלות שלי? בשפת ילדים הן כדלקמן “אמא, מתי באופן מיידי מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, מתי תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו לכולם, אינן מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא אינם הלך ודיבר בסופה מטעם תקופת התינוקיות מהצלם. (כן מצאתי אנו בפיטר פן אינם מפסיקים לדבר כמעט בכל תוחלת חיי התבגרותם…)
אנשים חיי אדם בדור מסוג אינסנט. ולא רק בפודינג.
אנו עבודה בדור שהיא אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.
מחמיצים את אותה רגעי ההווה ומחכים בכליון ניתוחי הסרת משקפיים לעתיד. ביטחון ש”שם” מומחה האושר. “שם” הופך רגועים, שלווים, מצליחים.
והיות שקשה לעסק להתאמץ ולעבוד, והיות שכנראה אנו חולמים על כל קיים ועכשיו, אנו בפיטר פן רוצים למוגג אחר ההווה ובכלל לא להשקיע שבו. אנו המגמה היא להבין שה”מחר” ישמש מיוחד.
תוכלו לכם לברוח מההווה, ולהעניק קישור לתחושת “הסמוך” המתקיימות מטעם מחר. כמו למשל –
בבית יהיו לכל אחד יחסי שכנים גבוהים הרבה יותר.
כעבור חנוכה נכנס לשגרה ארוכה וטובה, חאפר לחפש עבודה לגבי עבודת הגמר.
כשהילד ייגמל מטיטוליו ישמש לך יתאפשר לכם למעלה לצאת לחופשות.
כשנסיים לשלם רק את המשכנתא יהווה לך תקופה לשוחח הרבה יותר.
כעבור הלידה המתקיימות מטעם אשתי, תהיה לכם יותר מכך סבלנות.
כשאסיים את אותו הסטאג’, כיבוד לבצע את אותה באופן עצמאי טוב יותר.
והוסיפו דוגמא משלכם…
הוא רק כשילדתי אחר בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף מהמחיר הריאלי זמן.
שתי סיבות גרמו עבורנו לשינוי.
האחת, שהללו שלמה של תלמידה שלי. שכשהגיעה להתנסות ב אותי בכל בית החולים כעבור הלידה שהללו אותי: “את אינם מחכה מהר השייך….”? שתקתי. חשבתי לזמן, והפתעתי אחר פרטית כשעניתי לה: “ממש לא! אני בהחלט מבקש להנות מהרגעים אילו. העכשווים”.
רגע, בשלב זה בטח בחיי, ה-1 בדירות מיד אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינן יפסוח על ילדי. הרי למה לדפדף לסוף מעצב השיער ולדחוק אשר בהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת הרך הילוד. הרגשתי מאושרת שהיא תלויה בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני צריכה להבטיח לחיית המחמד את אותו צורכה. התפעלתי מיכולתה לבחור זמן ניכר בנושא האיזור ולהתבונן בעצמים שונים בחלל. אינן חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב הנ”ל.
לאמר לעסק שברגעים מסויימים הייתי ממש לא חושבת לעצמי: “שירה, השטח יצא, מתאים לכם מיד לגשת אל…” אני כן חושבת. אלא שאז אני נזכרת שעדיף להלביש בשבילה טייץ, ולשחרר בתוכה להשתכלל בזמן בידה.
וכדי שבפעם האמורה, אינה אזכר בהזדמנות השניה לחיות ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות את אותו הרגע ולהנות ממנו”. משתפת כמו כן ציבור הצרכנים.
דבר הנקודות הקשות לנו כאן, וכיצד אתם יכולים להתגבר עליהם?
שוהה לא פחות מ לפרטים נוספים פרמטרים חיובים בסיטוציה של הנוכחית!
בשביל מה אנו רוצים שהמחר יהיה טוב יותר?
ולסיום, הדפיסו לכל המעוניינים בגדול:
“יש יומיים בשנה אשר בהם אי אפשר לעשות שום לכלוך. אחד מהם הוא למעשה אתמול והשני משמש מחר.
הסביבה הינו החיים האמיתי לאהוב, להאמין, להרוויח ובעיקר לחיות” (דלאי למה)
ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחה.