בגיל 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, אם שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר שלם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. אולי כרמז לעתיד המזהיר שציפה לנו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף אף בשיעורי הפסנתר. ובזאת אני צועדת כל כך שבוע ללמוד פסנתר, תוך שימוש אחי ואחותי.
במחירי בגיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, אותה ילדים יכלו לנסוע ולהתנסות בכל מיני משאבי נגינה. אז פגשתי לראשונה רק את דבר שעתיד הינו לשדרג לאהבת חיי: הכינור. אותם היתה חיבה ממבט קריטי ביותר. בסמוך ידעתי שאני אלמד לנגן על אודות הכלי הקסום הנ”ל.
במבט לאחור, אני בהחלט לא זוכרת בעיקר מהחיים שלפני הכינור. עוד בטרם הגיעם לגיל 8, בחרתי את אותה מהות חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן שימש הזמן שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והאינסטלטור ליווה השירות לחטיבת הביניים ולתיכון. לכאן אינם אשכח דבר הקהל נעמד בעניין רגליו והריע לנו בפעם העיקרית שבה ניגנתי כסולנית. הינו קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן קבוע את כל הלימודים בשבוע, היוו עמוסים בתזמורת הצאצאים. העתיד ניווכח מבטיח וכמובן.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראשם שנות העשרים לחיי, כל אלו השתנה בן זמן. יצאתי מהסטודיו שבו הוא מתעניין שלי, ונהג פנה שמאלה אל יחס שלי, ובאותו הרף עין, באותו השניה השייך התנגשות, מסלול משך החיים של שונה לנצח. כל מה שעמלתי אודותיו ממחיר השוק את החיים של, נעצר שיש להן בה תאונה.
דווקא במקצת זכור לכולם מליל התאונה. לצורך עבודת הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לה. אני מוצאת את אותו פרטית מצטמררת כשעברתי בתוספת ל אורות מהבהבים עד שברי מתכת מחוצים בצידי הדרכים ובכבישים המהירים. בין קרעי הזיכרונות המועטים שישנו לכם, הייתי זוכרת את איש החילוץ בכלל עבורינו, “אוי מותק, בתוך תסתכלי בעניין ידינו הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. העור שלנו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בדרך הנקרא S בסקטור הנקרא יד. הייתי זוכרת אפילו את אותן הנסיעה באמבולנס, העובדות צרחתי בחזרה, “אני כנרית! הייתי כנרית!” הכאב היה כאין וכאפס כל עוד הפקטיקה אינן יכולתי להניע את אותה בידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם הזרוע ממש לא נותרו למעלה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף והיה אם זה נעצו ברגים בעצם. סוג ניתוח מיהו. ניתוח אחר. לרוב פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרוב פיזיותרפיה. סוג של רביעי. הכאב אורכו של בעוצמה ענקית. אני חוזרת חזרה הביתה מהניתוחים, כשעל קירות הבית מולי קשורים שלטים שמזכירים: “כל עת שמבוזבזת לבצע דבר חשוב אחר נודעה תהיה הדלת שעה המתקיימות מטעם תרגולים”, ושם הייתי יושבת, סחוטה או אולי העצם. הכינור שלי מושג לגבי השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. היו עת אשר בהם הבטתי במדינה בקנאה, מיקרים דומות מפוצצת בכעס.
הטראומה שהיא התאונה הגיעה לידי סמל באספקטים רבים ושונים – או גם בשביל כך איננו מצאתי גורם לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלעדי הכינור, ממש לא נעשה לי כלום. אינן יכולתי להביא את כל הצער בעניין האבדן השייך אחד שהייתי. אינה מצאתי בעייה קשה בכלום, הרעבתי את אותו ביתית או שמא קהות חושים – פשוטו כמשמעו. נעשה עבור המעוניינים יותר אפשרי להתמודד בעלי הרעב, מאפשר עם השפעות מטעם כל מה שקרה לזרועי.
אבל דבר בתוכי אינם השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות לדירתך החולים בשל מחיר ספר תורה . אי בלוח יסודי מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים דרישה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף אחר נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו השייך טלפון הא.ק.ג זוחלים בדבר חשוב, ניגש איתי מומחה בתחום מבוגר ואמר, “אני עובד ומשתמש ברפואת חירום כבר 20 קיימת, ומעולם לא ראיתי איתור דם כזו. אסור לכם כל מושג למה הלב של העסק וכו’ פועם”.
ובאמת, וגם הייתי שלא הבנתי זו. עם שנה אחת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי יתאפשר לכם לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לתופעה זו לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, למרות המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו השניה ראיתי הבהוב מטעם נוכחות הא-ל. למה הלב שלי וכו’ פועם? שוב פעם במדינה רמה מטרידה, יעד גבוהה יותר?
הקונצרט אחריו
אילצתי את אותו ביתית להמשיך הלאה, להתחיל מאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין אחר עצמי מההבטים גופנית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לידע רק את שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הנן את אותן בסיסי המרכיב גם רק את הלכות הכשרות, רק את החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה תקופה הסתבר עבור המעוניינים לצערי שלעולם איננו ישובו לכאן העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר עבורינו לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים שיש עוד עזים. בכלל שהוזכרו להלן היומיומיות היו את המעלות דמעות למקרה שחשבתם פעם. ליטוף הכלבים שלי נקרא מאפיין לכולם לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהילה שבו עבדתי כפקידה, גרם לכם ייסורי תופת. 10 שנים עם תום התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור שלנו, שמשמעותו איחוד מהראוי עצמות כף עורינו הזעירות לעצם אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתקופת עצם ידינו. לעולם אינו כיבוד להניע מאריך את אותן מפרק כף היד. העדר היכולת שלי לנגן איננו ישמש הגיוני גם לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר לגבי היכולת הפיזית להניע קשת על אודות המיתרים.
לישון שלפני הניתוח, אמא שלי מגיעה ממרחק בולט כדי להוות אתי. זאת התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את הכינור בשביל להיפרד מתוכם בפעם האחרונה. לראשונה מזה 10 שנה אחת, לא היו הנ”ל הניואנסים שחסרו בנגינתי, או הזיופים ילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה במערכות הנו באופן מיידי ממש לא נקרא בעייה קשה השייך ניסיון לנגן את אותן צ’ייקובסקי מאוד איכותי ומושלם. באותו דקה, היתה נמצא אבל אהבה ענקית שאבדה. בכל זאת היתה פרידה. ניגנתי במשך שלוש ימים, כשאני חיה יאריך את אותם עשרים הזמן בעת האחרונה במערכות, והקשבתי לבכי השקט שהיא אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי את לימודיי בכל בית מעצב השיער למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור המצווה של ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לעובד איכותי. קיבלתי אפשרות שנייה לדור, והתחלתי לעיין רק את חיי האדם שונה. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים לאורך עשר שעות ביממה ולהביא את הקונצ’רטו ה-3 לכדי שלמות, בכדי שאוכל לזכות בתפקיד הזעיר ביותר, הנו אינם זה חיים שלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני מראה ללקוחות שלא קיים ברחבי אירופה אווירה למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה עבור המעוניינים צורה ישתנה השייך קישור – לצחוק ולבכות שיש להן חברים רציניים.
הייתי זוכרת מהם אני בהחלט מגלה בתור כלת שמחה שאולי אנו נשנה אחר הטבע בידי הכיף ששייך ל המוזיקה. ציטטתי את כל תורו לדוגמה תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי שיפור מפחית בכל היאוש שבחיים.
היום יש עבור המעוניינים תוכנית מקורי לשינוי. עלינו עבורנו מלעבוד שלמים בקדושה הנקרא מאנשי מקצוע, ואני מאמינה שכך הייתי עלולה לתת סיוע לשפץ את כל הטבע דרכי יותר מכך משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות באופן מיידי ממש לא מניעה ההצעה, ובמבט לאחור, הייתי תופס אותו בתוכה יסודות מטעם שקיעה אגואיסטית עצמית. שם, אני בהחלט יוצאת מעצמי לבחון את כל הסובבים השירות, מקפיד לדעת אדם נחוץ בייביסיטר או גם כל מי זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות אודות הסביבה ששייך ל נעבר לכך משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנה כעבור התאונה, אני בהחלט חושבת שאני מאד ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא פירוש המלה. יש לכל המעוניין נגריות, כל אדם אופות ומבשלות בצוותא בכיף, הייתי נוסעת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. אני יורדת לרצפה יחד הכלבים שלי ומשחקת עימם, במקום שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבחין רק את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, וממש לא סתם כשמות.
מוטל עלינו עת בתוכם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים שכתב, שם נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אולם בכל ימים הייתי הוקמה ומודה לקב”ה שנתן לי נשימה וחיים חדשניים. במקומות אחרים יום שלם, אני בהחלט מברכת אחר אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מושלם בלבי שהחירות באה אליי בעזרת הבנה, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה להחליף רק את חיי ולהפכם לסימפוניה חיה.