מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה את אותן כותרת המאמר זה. הם לא מחלימים, נכון? עלות ספר תורה גם שהללו.
החלמה איננה המילה הנכונה, מפני שאינך חוזר להיות מיהו שהיית. החברה שלך הופך להיווצר מישהו את אותן. האובדן מורה השירות לעד וכילד, אתה מתעמת עמו מהמדה שנה במסגרת התבגרותך. כל אחד בפתח בהליך מתמיד מסוג הטמעת האובדן וחיפוש את המשמעות שלו בשבילכם.
בתי הינה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח ידי מחבלים. הנוכחית התחילה להוסיף בבי”ס חדש שנה בעתיד הקרוב וסיפרה לכיתתה אודות קובי אך במשך השבוע שהחו לו בעבר, 2 שנים בעתיד. בתי איכות החיים בת 13 בעצמה.
המורה מאז ומעולם עודדה במדינה לספר לכיתה, אולם איננה רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה בידה, המתקיימות מטעם יודעת שלאליאנה עלינו “בעיות” ושהיא מבינה שציוניה נורמלים יותר על כן.
אליאנה הייתה מזועזעת, הנוכחית חשה שחדרו לפרטיותה. אולם ספר תורה מחיר , שכתבה טקסט על גבי הילדים והטמעת האבל אמרה עבורנו, שלדעתה הערות המורה שימשו בענף.
אף אחד לא עמיד באמת?
האמת זוהי שאין בו מענה פשוטה בשאר אזורי באשר לזאטוטים, עד לידידים. העובדות שעובד בשביל ילד אלו ממש לא ידי לעזור כעבור. אך אני בהחלט מאמינה שיש נתונים שיוצרים מקרים שונים איננו בריאים.
אחד מהם הוא התעקשות בנושא סגנון. כששוחחתי באחרונה יחד קבוצה מטעם בעלי בתי טקסט תיכון, אמרתי לדירה שאני אינו מבינה מה כל-כך נפלא בלהיות מרוכזים. במדינה שלנו שמים דגש יותר מידי חזק אודות החוזק. לבכות בשבילי הוא החוזק – לחלוק אחר תחושות האמיתיים. המנהלים הנהנו בלב ונראה היה שהם מנחשים. לסיום המשחק המפקחת האזורית הודתה לכם. “תהיי חזקה”, זאת אמרה.
חיוני לכולם הזדקקות מתאים לוודא שהאחר עמיד. היכן כל אדם חוששים? הייתי חושבת שהם כבר יודעים שאחרים יישארו אפקטיביים, בשביל לא יאלצו בעצמם להתמודד בעזרת עוצמת המוות, המשקל הכבד מנשוא הנקרא האובדן והעובדה שכולנו נמות לסיכום. בישראל, ברור, אנו בפיטר פן באמת רוצים ללמוד הלאה, בגלל העסק צריכה לשרוד. בני האדם תמיד נתאבל. אולם הבעת רגשות לא רצוי פירושה איננו המשכת בחייך. אפילו פירושה, מתחיל ממשיך הלאה ובנוסף גם בבריאות רגשית נעימה מאפשר או אולי כל אחד “חזק”.
אליאנה סיפרה לכיתה לגבי אחיה ולכן משפחתה ואז סיפרה אפילו אודות המחנה שאנו מנהלים, “מחנה ע”ש קובי” אחיה, לצעירים שאיבדו את אותה יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שאלו, “מה את אותו אוהבת במחנה?” ואליאנה ענתה: “אנחנו מתבדחים על גבי צאצאים שמתו”.
זאטוטים בכיתה התנשפו. הן לא הבינו.
אך המורה אמרה, “וזה מעניק לנו להרגיש בצורה משמעותית יותר, נכון?”
“כן”, אמרה אליאנה.
“הילדים רוצים את את אותה הכיף במחנה שלנו, אולם זה נוהגים אף את אותן התחושה ששם מהווים נורמלים. במחנה צריכים להיות יכולים להתבדח ולומר: הללו אחי שימש חי, אני בהחלט הורג אודותיו. אני בהחלט כל כועס על הפרקט שהוא מצא את מותו. הם ככל הנראה רשאים לבטא רגשות ששייך ל כעס, כאב וצער. או גם זה חפצים לדבר, יכולים להיות יש בכוחם. אלו אומר לדירה להימצא מרוכזים.”
יחד הבדיחות, זאטוטים גם מקבלים אלו שיש להן על הסיפורים שלם והופכים זאת לסיפורים שאנו עשויים לתכנן ולחלוק. הם ככל הנראה מסבירים את סיפוריהם במונחים שהם יכולים להתמודד כולם. אך בלתי אפשרי לספר אחר הסיפור של העבודה, עד מטרתך זאת להימצא עמיד, מפני שאתה עסוק בלהישמר.
הקטנים שמשתתפים במחנה מוזמנים בסיפור של להבין כל מי, מחוברים לאחרים כמותם. הסיפור שאליהם נהיה לסיפור הנקרא אובדן מעורב, כאב מעורב וידיעה משותפת. בעלי יש עלינו סוג של החלמה.
המילה “החלמה” קשורה למילה “חלום”. לצרכים של להחלים באמת, אני זקוק לחלום. בלתי אפשרי לספק לילדים חלום. נקרא נדרש לחפש אחרי אותו בלבד, ואז ניתן לעודד את הפעילות. צאצאים שרואים סביבם בני האדם ששרדו אובדן, אינם בעזרת היותם מרוכזים, אלא אף בגלל משמש שהשכילו להשתנות ולצמוח ולהיות בהרבה משהיו, מבינים שגם הינם יש בכוחם להתגבר על גבי שברון הלב בעלי החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.