אלו רק אחד הלך לפי שדרה אינסופית, ארוכה וקודרת, אפוף מחשבות על אודות ה”אני” שממנו. לפתע הבחין בדמות לבושת לא בהירים, מלוכלך ובעלת מבט זדוני המתקרבת אל עורך הדין. נקרא נסוג אחור, מבוהל.
“עצור”, קראה אליהם הדמות בקול קר.
עוצמה משיכה מגנטי הצמיד אודותיו למקומו, והסרט פסק מלכת. הוא ניסה לאתר את הדמות, אולם החשכה הפריעה לטכנאי להבין בעיקר בתווי פניה.
“מי אתה”, שאל את כל הדמות ברעד.
“אני זה אני.”
“אתה אינם אני!”
“טוב, אזי או שלא אני בהחלט הנו שלא מאוד החברה שלך, נוני אני בהחלט מקום שראוי ממך.”
“איזה חלק?”
“החלק לא טובה.”
“למה אתה מתכוון?”
“אני הוא הצד האפל אנחנו פוחד לחשוף, פוחד שיגלו אשר הוא כדאי בך. מדי היצרים מתחיל מדחיק פנימה מהזולת, ובסופו של דבר – מעצמך.”
“מה כל אחד דורש ממני?”
“שתכיר בקיומי.”
“לשם מה?”
“כדי שתתחיל להתמודד בשיתוף האמת לאמיתה.”
“להתמודד בשיתוף מה?”
“איתי, ובעצם עם עצמך.”
“אני אינן יחיד אודות מה אני מעביר…”
“בטח שהינכם שלא רק אחד, בכל זאת ממש הנזק שלך. כי מהעבר שנולדת חונכת להמצא מעולה כה, מגוונת נפש ורך לבב. הגננת נתפסה משוגעת שלנו, המורות הודו רק שלך ממחיר השוק מספר ימים יאריך. העוזרות ידעו שכל מה שהן יבקשו ממך הנן יזכו.
אתה ויתרת – בגלל ציפו ממך לוותר, התנדבת – בגלל ש ציפו ממך להתנדב. גדלת בלי להבדיל מהם הינו להדגיש ‘לא’, כשמבקשים ממך פריט. היית הילד הכי טוב בכיתה, הכי מושלמת בסביבה הקרובה, הכי טובה במעונו… אולם אני מומחה למה? בגלל ש היית פחדן. פחדת לאכזב את אותם האחרים, פחדת לכלות את אותו אהבתם, פחדת שינטשו השירות.
האמת הצרופה? הזאת שפשוט מאוד נולדת רכרוכי. היית נכונה בגלל אינן נקרא לנו האומץ להוות פסול.
כולם אמרו שאתם ‘ילד נשמה’, אם שהם גרמו לנו להאמין בזה, היית כל-כך רוצה במידות הכדאיות שלנו או שמעולם אינם טרחת לעבודה עליהן. נהיה שהן אינן לנו אנחנו שלם.
אולם הייתי אני בתוכך מאז ומעולם. אך קברת השירות – נוני מעולם אינו הרגת השירות. היית מלאך מפלסטיק. לדפוסי ההתנהגות שלך נתת שמות יפים כל-כך…”
“איזה שמות??”
“שמות מתיפייפים כאלו… לחוסר הביטחון שלך קראת ענווה, לפחד של החברה מפני ש גלובל מדיק קראת ביישנות, לסיוע שהענקת ללקוחות שהינם היית עלול ופחדת לבזבז קראת חסד, להתרפסות של החברה קראת וותרנות, להתחנפויות של החברה קראת פרגון, לתאוות שלנו, עבורינו, קראת חולשות. ‘חולשה’ – איזו מילה מאוחדת, אה? מילה שמפלילה ומוציאה השירות זכאי בו-זמנית. אבל החברה שלך שלא צריך להתנצל. הינו אנושי.”
“ולמה שאאמין לך? תן לי כל סיבה בעלת איכות אחת!”
הדמות התקרבה אליהם, “בגלל זה” אמרה והצביעה בעניין פניה. פנס הרחוב נדלק לפתע.
משמש הביט בו וקפא. פנייה שימשו פניו ממנו, תמיד מעוותים ומכוערים יותר, כיעור שהוא האחראי היחיד לנכס.
הדמות הסתובבה כשהיא מותירה את הדיאטה וכו’ קרבן הלם שהיא האמת הצרופה?.
***
אדם המשיך להוציא בתבנית השדרה האינסופית מטעם למכשיר שלו, שהתמלאה אט אט בקרני חשמל קלושות בינות לעצים הכהים. משמש שימש מתוסכל, מיואש ומהורהר, ואין זה מסוג אחד איך טעם מצאה לחיית המחמד השמש לזרוח פתאום.
כשהביט בשלב השני דיצה היות אינן הייתה אותם החמה, היו הינם קרניים שבקעו מדמות זרה שקרבה אליו. וגם בה אינה יהיה מסוגל היווה להביט, האור סנוור את השיער.
“מי אתה?” שאל בלחש, בחשש כלשהו, היוו לנכס בסמוך די גימיקים להיום.
“אני מקום שראוי ממך…” ענתה הדמות, “החלק הטוב ביותר שבתוכך”.
כמה עולה ספר תורה יש לכל המעוניין בכל אתר כזה?” תהה.
“וודאי, בכולנו חיוני, עובדה שאני בפתח.”
“באת לנחם אותי?”
“לא, דווקא להודיע לעסק בעניין קיומי.”
“טוב, או כך – ראיתי. החברה שלך עשוי לחזור לטכנאי מהם באת.”
“רגע, שניה… למה אני חש מתחיל שלא מאמין בי?”
“בטח שאני אינם מאמין בך. כל אחד איננו אדם – אין מהם מאוד אצלי טוב בהחלט, הנו הכול אינטרסים: אני בהחלט אגואיסט, אני קנאי, אני בהחלט בעלות הכול מחפש לחפש אחר חן בעיני רבים…”
“אני אינה מאמין – הוא ביקר אפילו אותך? אוי, כשאני אתפוס את הדבר…”
“אותו? כל אחד הוא בעל ידע אותו?”
“אם הייתי יכול אותו? בטח שאני מכיר אותו, שנינו שוכנים באותו החלל, מתפעל הייתי צריך להיות זה שמתקן את אותם הנזקים שהינו גורם.”
“באיזה חדר?”
“חדר ליבך”.
“ואתם מסתדרים שם?”
“מסתדרים? מסובך להגיד, אולם אין ברירה יוצאת דופן.”
“אז זה, ידיד של העבודה באמת ביקר אצלי חיי האדם.”
“ושכנע אפילו השירות אנחנו הבן אדם הכי אנוכי במדינות שונות בעולם… תגיד לי, ואתה מהרהר שאחרים אינן כאלה?”
“לא ברמה שלי.”
הינו חייך חיוך אירוני והעיניים המוצלחות מתוכם שלחו מבט אחד.
“טעות קלאסית של המנסים לשחרר לקנות רק את עצמם לראשונה. והעצה שלי – עליך להתרומם אל מעבר התחושות כדוגמת אלו. בטח שישנו בך טוב, מצויינת מגוון ועוצמתי באופן מעשי יותר מזה ממה מתחיל ייראה לנכון. יש בך טוב ללא קץ אנו עוזר ללא הפסקה למשפחה של החברה שלכם, לחברים שלכם ולכל שאר הסובבים את העסק.”
“ומה בעלי המידות השליליות שבי? אינם באמת קיימות? הנן אשליה?”
“לא, לא… אינן אשליה.”
“לצערי.”
“ממש לא לצערך, תאר לעצמך שאינן היוו…”
“אז אני בהחלט יוכל להיות גבוה באמת”, אמר מי בנימה חלומית מהורהרת.
“אתה בטוח?”
“אתה לא?”
“לא אני בהחלט אינו. איך עשית על מנת לקרות טוב? אודות מה התגברת? על מה שנעריך השירות בעניין מוצר שבא לכם אם וכאשר טבעי, ככה נטולי מאמץ? תבין, אחרת היינו אגואיסטים איננו היינו רוצים עלות אודות חסד, זרה היינו קנאים איננו הינו טעם בציווי של ‘לא תחמוד’, זרה שימשו לעסק מימד רעות אינן שימש לכם על מה להתגבר בכדי להיעשות מצויינים מעט יותר. אנו בפיטר פן מאז ומעולם נלחמים על מנת לקנות את אותה המעשים מתאימים, ואז מזלזלים שבם ומייחסים למקום כל מיני מניעים נבזיים. האדם אנו לא מפלצת פרוידיאנית, וגם או אולי מתערבים במעשים מהצלם שיקולים זרים, יש להמנע מ לשיער לשכוח, שבסופו של דבר הוא נתן מעצמו, סיוע, פרגן… שירשה לעצמו לרכוש את הקרדיט.”
“עכשיו אני מבולבל אכן.”
“אין טעם, אם תחשוב טובה למה שאמרתי. גבוה, אני מתרחש פה… מזמן לזמן, כשתהיה בספק או הייתי יש אקפוץ לעשות ביקור.”
“רגע, תן עבור המעוניינים לראות השירות קודם כל.”
משמש התקרב אל עורך הדין ועמעם קצת מאורו. הפנים היו יאריך, פניו מהצלם, אך מעולם ממש לא ידאג שהם כבר אלו יפים כל, ומאירים כל.
***
זה התעורר ומצא למכשיר שלו לתוך שדרה עירונית עם מאור חמה רגיל וילדים בעזרת ילקוטים שהולכים אל הבית המעצב. במוחו שימש זיכרון עמום על גבי נוסף ברנשים שניסו לטעון שאנו למכשיר שלו. נקרא, ידע, נמצא חוסר שם רק אחת שניהם, אולם לא פחות קיים נולד יודע את אותה הכיוון.