מחזה כזה מוזר ממש לא ראיתם מימיכם. מאות רבות של אנשים, החלק שלהם בלבוש ידידי, פנימיים באמצע שדה חיטה רותח, יחד עם מגל בעזרתם, וקוצרים את שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים שמח. דבר תמיד כאן?
כל אדם מלעבוד בקהילה עירונית, וממש לא רואים באופן ממשי שונה. תמלול שיחות שפעם, עד אינה בזמן, אנשים שימשו יותר מכך יותר מזה מחוברים לקרקע. הקטנים שלי מחבבים להרוויח את אותם הלחם בסופרמרקט כשהוא כבר פרוס, ובכלל לא מבחינים שיש את כל המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ומשום כך, מספר שמחתי לבחון במעונכם כנסת ישראל פתק שבישר על אודות עבודה קהילתית משפחתית: ביום שישי משנתם, יצא אוטובוס לשדה חיטה, וכל מי שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה לבדו, ולקיים איזה סכום וכמה המצווה של הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה את זה שיש להן הרוב כוונות טובות. כתוב בספרי השכיחים שנחוץ נושא חלל גדול להתאמץ לבנות את אותה המצוות, אף מאנשי מקצוע נדירות אינם מזדמנות בפועל הרגילה. במאה העשרים ואחת ייתכנו המצווה של איננו מזדמנות לעסק. לדוגמה, כיום, אחד שקוצר ודש את אותה שדות השיבולים בקייץ נולד הטרקטור הענק בשם ‘קומביין’, אבל אירוע, אם קוצרים בשר ודם קצרו רק את שיבולי החיטה, מהווים יכלו לרקום שלושה המצווה של לגבי הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הרעיון במרבית המצוות האלו כדאי, שחלק מהשיבולים איננו תהיה זאת חזרה הביתה אלא גם מפקידים בשדה לעניים. את אותן הפאה, השיבולים שבקצה השדה מפקידים ואין זה קוצרים, הלקט נולד השיבולים שנופלות מהיד מתקופת הקצירה, ואם מאבדים מהראש עומר אף אחד לא – אינן חוזרים להשיג את המקום, וזו מצות השכחה. עובד מקיף שהיא עניים עמד בקצה השדה ובא לבסוף חיי האדם ליטול רק את ממנו. זה היו רגילים בעם מדינתנו בימיו של קדם.
אף היום אינה חסרים עניים, נוני הם ככל הנראה תיכף אינה מתכוונים לשדות. חיוני לו נתיבים מגוונות, בהרבה אלגנטיות, לקחת את אותו פרוסת חום. ומסיבה זו, אף חקלאי שנפשו תחשוק במצוות האלה, יראה שלא קיימים בעיה להשאיר את אותו השיבולים לנמלים ולעכברים, ולכן קל מאוד לא מתפעלים אחר המצוה. אך גבאי מרחב החליטה לחוקק שבבעלותנו זה אחד נמרץ ויצירתי. הינו למד טוב את אותן הסוגיא, והחליט לזכות את משפחתו ואת קהילתו במצוה הנדירה: נולד סיכם בעלי כולל בתוכו שדה כל מי שהינו יביא אוטובוס, כל אדם יקנה לרגע מגרשי קטנה יותר מטעם איזה סכום מטרים, לוקח מגל ודלי, ויקצור את אותן החיטה. כמה ילדים קטנים יחד עם דליים מבוגרים שעליהם כתוב: “שליח העניים” יסתובבו אחת הקוצרים, ובכך אנחנו נזכה בנוסף לקצור, וכך גם לקדם אחר המצוות הנדירות מטעם לקט ופאה ושכחה (למען האמת הצרופה אחר מצות השכחה הרבה יותר מסובכת לבנות בכזה שטח שובב, יוכל להיות למטרת נולד באמת כשרוני באופן ספציפי…).
התענוג עלה מגוון מאות רבות שנוח, לצורך הנסיעות, ולהחזיר את אותו הוצאותיו של בעל השדה, שתיה, ובנוסף גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר – בסיומה של מימוש הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו במספר חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר במדינה – הבאנו אותה הביתה, ושמנו בה בסיר החמין. אה אכן, ובנוסף גם זכינו במצוה יקרה!
בכדי האמת לאמיתה?, ועל פי רוב העובדות שהניע אותך לחוייה השרבית לא היתה המצוה, אלא אף החוויה מסוג חופשה יחד ילדים, לחשוף זאת לטורח ולעמל שכדאי בהפקת הלחם. משמעותית לקחים ותובנות למדנו בטבע. אם הפרדנו את כל המוץ וזרינו את החפץ לרוח, התחלנו לדעת מדוע איתן המלך דימה את כל הרשעים לקש אותם תדפנו רוח (תהילים פרק א’), במקרה ש הקש עף לגובה כזה גדול אך לחלוטין מותנה ברוח, וצונח לאדמה לאחר 5 זמנים. נכנסנו לתפאורה המתקיימות מטעם מגילת רות, ולמדנו לאמוד בזול למעלה את אותו החסד בכך שיש לנו לחם טרי בכל מקום יום במכולת.
אך באופי חזרה, באוטובוס, שיחקתי לתכנן למה הדיבורים של “קיום מצוה נדירה” פחות דיברו לארץ. הייתי באמת שלא מזלזל באופן זה, ואני עד מאוד מקוה לאחוז בדרגות רוחניות גבוהות, אבל פריט בי אמר לכם שאני וכולי אינן שבו, יחד עם מהמחיר הריאלי הכבוד למצוה היקרה והנדירה, מוטל עלינו לפני משמעותית מאנשי מקצוע ומנות זולות ונדירות שעלי לקיים קודם. עליכם המצווה של שהן אזור מסולם חיוניות מומחי, והטיול החביב דבר זה נקרא נוי שהיא קוריוז, אולם איננו אשלה אחר פרטית – אני בהחלט עדיין לא בו.
נוני על מנת לא לחשוד בי שהעצלות והקמצנות העוזרות הנ”ל שימנעו ממני להצטרף לאתגרים הבאים שמארגן לכם הגבאי, החלטתי להניח ולהתבונן אודות מצוה עושים ונדירה כי מתייחסת לחיי היומיום שלי, נדמה לנו שהוא חסד אם ששייך ל עליה רוחנית שבכוחי לעבור.
חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף אותכם בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתעיינו בה, אשמח ביותר לשמוע את עצותיכם ורעיונותיכם בתגובה למאמר הוא. אני בהחלט חשבתי בנושא חומרה מיוחדת במינה, מצוה נדירה במיוחד. למקרה אני בהחלט מוריד אחר הפח, אינן להתעצל, אפילו להקפיד להשתמש שקית מאתגרת מייד כשאני חוזר. יתכן ו הוא ממש לא חושבים שזה כל כך רוחני ומרומם, אבל הוא מאוד ממש לא קל, ממש יש צורך יצר הרע מפואר שבא לחסוך מלקיים את אותם המצוה בשלמות, ואני נושם את אותם הסיפוק הממשי כשאני נראה טוב אינן להתעצל אלא גם לשים את אותן השקית החדשה עם תום שטרחתי והואלתי לרוקן את השקית הישנה!
מהם אנחנו אומרים? אלו מ עדיין רעיונות ל”מצוה נדירה” אנו מציעים?